האם סביר לחשוב שנוכל לעצור את ההזדקנות? ומתי?

האם החיים ללא הזדקנות יהיו טובים יותר? האם העולם יהיה מקום טוב יותר? התשובה תלויה בהשקפה האישית שלנו. אבל בנוסף לשאלה סובייקטיבית של כדאיות, יש גם שאלה אובייקטיבית של היתכנות. הזדקנות נתפסת על פי רוב כמצב נתון שהשפעה ממשית עליו תמצא תמיד מחוץ להישג ידה של הטכנולוגיה. לא קשה להבין למה אנשים חושבים ככה. הזדקנות במובן הרחב של המילה משפיעה על כל דבר בעולם, חי ודומם. בני אדם יכולים לתמרן את חוקי הטבע אבל לא לשנות אותם.

למרבה המזל, כפי שהסברתי כאן, הזדקנות איננה חוק טבע. אבל אולי למרות שהזדקנות היא לא חוק טבע, היא מורכבת מידי מכדי שאי פעם נוכל לעצור אותה או לתקן אותה? למרות המורכבות של מחלות הסרטן והעמידות של חלק מהסרטנים אפילו לטיפולים מודרניים, רווחת הדעה שמדובר בבעיה פתירה מבחינה מדעית. הסוף לסרטן? שאלה של מתי ולא של האם. לגביי הזדקנות רווחת דעה הפוכה, הן בקרב הציבור הכללי והן בקרב קהילת המומחים. בשונה מחוקרי סרטן, שרואים במציאת מרפא לסרטן מטרה ריאלית ומוטיבציה למחקר שלהם, רוב חוקרי ההזדקנות מונעים על ידי סקרנות טהורה. המעשיים שביניהם מקווים שנוכל להשיג "הזדקנות בריאה", כלומר להגיע לגיל 100 עם נכות מינימלית. אבל חוקרים שרואים פתרון מדעי מקיף להזדקנות כמשהו בעל היתכנות הם נדירים. ראויים לציון דייויד סינקלייר מהארוורד, ומייסד SENS אוברי דה גריי, שבגלל הרדיקאליות שלו נאלץ לפעול מחוץ למיינסטרים המדעי.

כפי שכבר הבנתם, אני שייך למיעוט שחושב שהזדקנות היא סהכ עוד היבט של העולם שנוכל להשפיע עליו בעזרת טכנולוגיה. לא מדובר בעניין מחוייב מציאות או ביעד לא מעשי, ולראיה:

  1. לא כל היצורים מזדקנים. אם האבולוציה הבינה איך עושים את זה גם אנחנו נבין.
  2. אנחנו יודעים להשפיע על ההזדקנות של חיות מעבדה. בתולעים, מוטציות בודדות יכולים לעכב את ההזדקנות כך שמשך החיים גדל פי 10, ובאחינו העכברים יש כמה וכמה אמצעים פרמקולוגיים ואחרים להאריך את משך החיים בעשרות אחוזים ולהסיג לאחור היבטים מסויימים של הזדקנות.
  3. כבר מסתמן שחלק מהממצאים מחיות מעבדה מתרגמים ברמה מסויימת לבני אדם. ע"ע מטפורמין, תרופה שניתנת נגד סכרת אבל מסתבר שהחולים שנוטלים אותה חיים בממוצע אפילו יותר מאדם ללא סכרת.

אבל העובדות האלה ידועות לכל החוקרים, ובכל זאת רובם ממשיכים לטעון שהזדקנות היא בלתי נמנעת. איך אני מסביר את זה? אני מסביר את זה בכך שגם חוקרים יכולים לסבול מקוצר רואי, ושגם חוקרים מושפעים מהטיות שפירטתי עליהן כאן. זו דעתי, על כל פנים. עוד מקור אי-הבנה הוא שאנשים, מסיבות פרגמטיות, נוטים להחליף את הצירוף "לא אפשרי בעתיד הנראה לעין" ב"לא אפשרי נקודה". אני מתערב שרוב החוקרים אומרים ב אבל בעצם מתכוונים א. מרגע שהמחלוקת היא לא על העקרון אלא על הפרטים, היא פתאום נעשית הרבה פחות אקוטית.

אז נניח שהמיעוט צודק כשהוא טוען שהזדקנות היא לא מחוייבת מציאות, ושאפשר יהיה לטפל בה, והשאלה היא בעצם מתי ולא האם. אדרבא, אם התשובה היא "בעוד מאתיים שנה" זה בכלל לא משנה מי צודק, לפחות לגביי מי שקורא את השורות האלה. לצערי, אני לא חותר לכך שיש לי צפי מאוד אופטימי. בהחלט יתכן שיעברו עוד מאתיים שנים לפני שהאדם הראשון יתעורר בבוקר באותו גיל, או צעיר יותר, מכפי שהיה אמש. אבל גם יתכן שזה יקרה בעוד עשרים שנים. רפלקציה על ההיסטוריה של המדע מלמדת שהעתיד הטכנולוגי קשה עד בלתי אפשרי לניבוי. פריצות הדרך הכי גדולות התרחשו ללא כל התראה מוקדמת. והתחזיות? הן כמעט תמיד מופרכות, בעיקר אלה מסוג "לא יתכן". בין נסיונות העבר לחזות את מגבלות הטכנולוגיה אפשר למצוא כמה כשלונות מפוארים, כמו הטענה שיקח לאדם מליוני שנים לבנות מכונת תעופה, שהתפרסמה בניו יורק טיימס רק שבועות לפני שהאחים רייט המריאו לשמים.

Hence, if it requires, say, a thousand years to fit for easy flight a bird which started with rudimentary wings, or ten thousand for one with started with no wings at all and had to sprout them ab initio, it might be assumed that the flying machine which will really fly might be evolved by the combined and continuous efforts of mathematicians and mechanicians in from one million to ten million years — provided, of course, we can meanwhile eliminate such little drawbacks and embarrassments as the existing relation between weight and strength in inorganic materials.

NEW YORK TIMES, 1903

ולמרות הזהירות שלי לגביי חיזוי העתיד, אני יכול לספק כמה מילות עידוד. במדעים הביולוגיים הושגה התקדמות אדירה בשנים האחרונות, ומקובל לחשוב שאנחנו נמצאים ב"תור הזהב" שלהם. אנחנו יודעים לעשות דברים שלפני 20 שנים היו בלתי נתפשים. למשל, אנחנו יודעים לרצף דנא בעלות נמוכה וזמן קצר בהרבה סדרי גודל מאשר לפני 20 שנים (ע"ע next generation sequencing), ולערוך דנא ברמת דיוק שלפני 20 שנה נחשבה דמיונית (ע"ע CRISPR). לאחרונה (2020) היינו עדים לפריצת דרך גם בתחום חיזוי קיפול חלבונים (ע"ע AlphaFold), בעיה שנחשבה לקשה ביותר. אני חושב שזה ברור שאנחנו רק מגרדים את גבולות האפשר. זה נותן תקווה, אבל קשה לגזור מזה לוח זמנים לפתרון של בעיית ההזדקנות.

יכול להיות שאתם חושבים לעצמכם שאולי באמת נעכב את ההזדקנות בכמה אחוזים בימי חיינו, אבל שינוי רדיקלי יקרה רק אחרי שכבר נמות, כשהטכנולוגיה תהיה הרבה יותר מתקדמת. אז הנה נקודה למחשבה – כדי שנהנה מהטכנולוגיה העתידית הזאת היא לא בהכרח צריכה להגיע במסגרת תוחלת החיים הנוכחית שלנו. גם אם בעוד 20 שנים עדיין לא נביס את ההזדקנות לחלוטין, יכול להיות שנדחה את המוות שלנו מספיק כדי לשרוד עד הקפיצה הטכנולוגית הבאה, וכן הלאה עד שתגיע הטכנולוגיה המושלמת. אוברי דה גריי מכנה את זה "מהירות בריחה". אם נשיג מהירות בריחה נחיה לראות את היום בו ההזדקנות תובס סופית. אם לא, עדיין הרווחנו כמה שנות חיים בריאות.

האם כדאי לעצור את ההזדקנות? מענה להתנגדויות

רפואה רג'ובנטיבית עומדת בפני אתגרים מדעיים וטכנולוגיים משמעותיים ונמצאת לפי שעה מחוץ להישג ידינו. אבל לצד האתגר הטכנולוגי יש גם מחסום פסיכולוגי שצריך להתגבר עליו. הזדקנות ותוצאותיה (מחלות) אחראים לכשני שליש מכל מקרי המוות בעולם, ולכ90% ממקרי המוות במדינות עשירות. מדובר בכ100,000 מתים מידי יום. בנוסף, הזדקנות מהווה נטל כלכלי עצום בשל עלות הטיפול במחלות ההזדקנות ואובדן כושר עבודה של האוכלוסיה הזקנה. למרות הסבל שהזקנה מביאה, הרעיון של קץ הזקנה בדרך כלל מעורר התנגדות. למה זה?

יש לזה כמה סיבות לדעתי. סיבה אחת היא שהזדקנות נתפסת כגזירת גורל. לנוכח גזירת גורל, אנשים נוטים לפנות להשלמה, והרעיון הזה תופס אותם אחרי שהם כבר השלימו עם העניין. לפעמים הם לא רק השלימו איתו אלא גם מכרו לעצמם סיפור על איך הזדקנות היא ברכה וכמה שהם מצפים לה, ואז בעצם קץ הזקנה מאיים למנוע מהם את משאת ליבם.

הסיבה השניה ולא פחות משמעותית היא שהרעיון הזה שומט את הקרקע מתחת לתוכניות של רוב האנשים. בפרט התוכנית שלהם למות בגיל 80 פלוס מינוס. הם תכננו הכל שיתאים למסגרת הזאת. אם תחסר להם 20 שנים הם יבכו שלא יראו את הנכדים גדלים, ואם תוסיף 20 שנה או יותר הם יפטירו "מה אעשה עם כל הזמן הזה? ומה עם הפנסיות??". אני מדמיין שאסיר עולם שזוכה לחנינה לא צפויה מגיב בצורה דומה. לוקחים לו את כל הרע הזה אבל זה רע שהוא מוכן לקראתו. הרי שהודות להתמדתו ארוכת השנים בתורנות המטבח הוא יוכל החל משנה הבאה לצאת לחצר האחורית פעם בשבוע למשך שעה! ועכשיו מספרים לו שהוא משתחרר?

אנשים מנמקים את ההתנגדות שלהם בכמה דרכים שדי חוזרות על עצמן, אז עשיתי מן קומפילציה של כל ההתנגדויות שנתקלתי בהן או שאני מצפה להתקל בהן. תשפטו בעצמכם אם התשובות מספקות.

אדם טיפוסי.

התנגדויות מטעמים אישיים

אני לא מעוניין להיות זקן ומוגבל למשך יותר זמן

ההתנגדות הזאת משקפת חוסר הבנה של היעד של רפואה רג'ובנטיבית. היעד הוא לא להאריך את הסבל של זקנים, בדיוק כמו שרפואה אונקולוגית לא שואפת להאריך את הסבל של חולי סרטן. הרפואה שמתמקדת בהקלת הסימפטומים של הזקנה ודחיית המוות נקראת רפואה גריאטרית. רפואה רג'ובנטיבית תטפל בסיבות של ההזדקנות ולא בתוצאות שלה, כך שאנשים צעירים ישארו צעירים, ואנשים שכבר הזדקנו ישובו להיות צעירים מבחינה פיזית. מהפרספקטיבה של רפואה קונבנציונאלית, רפואה רג'ובנטיבית היא רפואה מונעת. כיוון שגוף צעיר הוא פחות פגיע לתחלואה ומוות, התוצאה תהיה דחיית חולי והארכה משמעותית של משך החיים הבריאים. למעשה, זה בלתי אפשרי לחיות לאורך זמן כזקן או להזדקן עוד ועוד ללא גבול, כיוון שבמצב הזה הסיכוי למות הולך וגדל.

מה שחשוב זה איכות חיים ולא אורך חיים

זו וריאציה על ההתנגדות הקודמת. גם משך החיים וגם האיכות שלהם חשובים. אף אחד לא מעוניין בחיים ארוכים ורעים, אבל גם לא בטובים וקצרים. אף אחד לא אוהב מלחמות כי הן גודעות חיים צעירים. רוב האנשים שבריאותם תקינה מעוניינים להמשיך לחיות.

הרבה זקנים מגיעים למיצוי החיים וחפצים במוות

תחושת מיצוי החיים שמאפיינת אנשים זקנים נובעת מירידה בתפקוד והיעדר אופק, ולא מעצם העובדה שהם חיו כך וכך שנים.

מחלות הן בלתי רצויות אבל הזקנה עצמה כן

מי שאומר את זה כנראה מתכוון למשהו אחר, שמחלות הן פחות רצויות מזקנה "בריאה". אבל הוא בטח לא רוצה להיות זקן יותר ממה שהוא. בכל מקרה, מחלות הן תוצאה בלתי נמנעת של הזדקנות, והדרך הכי בטוחה להמנע מהן היא להמנע מהזדקנות.

אני אשתעמם מחיים ארוכים יותר

בעוד שאני לא חושב שזה סביר, אני בהחלט עומד על כך שכל אחד יוכל לבחור מתי לסיים את חייו, גם מסיבות מטופשות כמו שעמום.

מתי אוכל לפרוש?

פרישה היא פונקציה של חסכון ולא של גיל. מי שחוסך מספיק כסף יכול להפסיק לעבוד ולחיות מהתשואה. אם ההון מתברר כלא מספיק גדול יתכן צורך לחזור לעבוד מתישהו. מי שמעדיף למות מאשר לעבוד, כנראה צריך למצוא עבודה שיותר מתאימה לו.

אני רוצה למות מתישהו

פגשתי הרבה אנשים שרוצים למות "מתישהו" ומעט אנשים שרוצים למות עכשיו. אלה שרוצים למות עכשיו סובלים לרוב ממחלה קשה כלשהי, לעיתים תלויית גיל, שאני מקווה שנוכל לרפא.

הזדקנות היא תהליך טבעי ועצירתו נוגדת את הטבע

זה נכון, אבל זה לא בהכרח דבר רע. סיפורה של האנושות הוא סיפור של התעלות על המגבלות הטבעיות שלנו. החיים לפני הטכנולוגיה היו קצרים ומפחידים.

הזדקנות היא ברכה

מי שטוען את זה מבלבל את התהליך הפיזי עם התהליך האישי, כי הרבה אנשים שואפים להתמסד ולהגיע לגיל פרישה מעבודה. מבחינת התהליך הפיזי הזדקנות היא קללה. לכן מאחלים לאנשים חיים ארוכים ובריאים ומחמיאים להם שהם נראים צעירים מגילם. לעומת זאת הזדקנות מואצת נחשבת למחלה נוראית. כלומר אנשים מעדיפים להזדקן לאט יותר מאשר מהר יותר. 

מוות הוא חלק מהחיים

מוות הוא סוף החיים. בעוד שאני לא חסיד של מוות, חשוב להבין שרפואה רג'ובנטיבית לא מקנה אלמוות אלא רק דוחה את המוות למועד לא מוגדר.

אי אפשר לתת לפחד מהמוות להכתיב את חיינו

כולנו עושים הרבה צעדים להמנע ממוות. אנחנו שומרים על עצמינו. אין בזה בושה. גלוריפיקציה של חוסר מורא ממוות היא משהו שמתאים לתרבויות עתיקות שבהן מוות נחשב למעשה גבורה אם הוא נגרם למען מטרה נעלה. הפעולות שאנו נוקטים כדי להמנע ממוות לא נובעות מפחד מפני המוות אלא מחפץ בחיים.

אין טעם בחיים נצחיים

לעולם לא נחיה לנצח כי הנצח לעולם לא יגיע. החיים לא הופכים לנצחיים מרגע שהבסנו את ההזדקנות, המוות ימצא אותנו. אם המחשבה על חיים ללא גבול היא מתסכלת או מפחידה, אפשר לחשוב במקום על חיים ארוכים וסופיים. למה שמישהו יעדיף לחיות 80 שנה על פני 8 שנים, אבל לא ירצה לחיות 800 שנים?

התנגדויות מטעמים חברתיים

לא כדאי ללכת בדרך הזו כי ההשפעות על החברה בלתי חזויות

אי אפשר להעריך את מלוא ההשפעה, נכון. אפשר להצביע על השלכות חיוביות ברורות, כמו שנים רבות של בריאות. לא ניתן לפחד מהלא נודע לעצור את הקדמה. גם לא ידענו איך העולם יראה אחרי שנמריא לשמים, אבל זה לא מנע מאיתנו לבנות מטוס. 

זה יוביל לפיצוץ אוכלוסין

פיצוץ אוכלוסין זה מה שקורה כשאין מספיק משאבים לתמוך באוכלוסיה. מי שחושש מפיצוץ אוכלוסין מדמיין שאנשים יוולדו אבל לעולם לא ימותו, ולכן האוכלוסייה תגדל ותגדל עד כילוי מוחלט של המשאבים.

ובכן, יש כמה דברים לקחת בחשבון. קודם כל גם כיום הילודה גדולה מהתמותה ולכן אוכלוסיית העולם גדלה. מתמטית, כל עוד הילודה >2 בממוצע האוכלוסיה תמשיך לגדול בלי קשר לתוחלת החיים. גורם אחד שתורם לגידול בילודה הוא התקדמות הרפואה שמאפשרת ליותר אנשים ללדת, הן בזכות טיפולי פוריות והן בגלל שיותר שורדים לבגרות בבריאות טובה. האם זה יעלה על הדעת לבלום את ההתקדמות הרפואית כדי לייצב את גודל האוכלוסיה ולהמנע מפיצוץ אוכלוסין פוטנציאלי?

הגורם הנוסף שתורם לגידול אוכלוסיה הוא עליה בתוחלת החיים. כאן רפואה רג'ובנטיבית יכולה לתרום ביתר, אבל כמובן שגם כל התפתחות רפואית אחרת תורמת לזה במידה מסוימת, ובעצם כל פעולה שנועדה להציל חיים. שוב, כמו שלא יעלה על הדעת לבלום את אלה כדי לייצב את גודל האוכלוסיה, כך לא סביר בעליל לדעתי לבלום את הרפואה הרג'ובנטיבית. רפואה רג'ובנטיבית = הצלת חיים. כדי לייצב את גודל האוכלוסיה אפשר לשקול להגביל את הילודה, אבל בשום אופן לא למנוע חיים מאנשים שכבר נולדו.

גם אם לא ננקוט בשום צעדים כדי לייצב את גודל האוכלוסיה, פיצוץ אוכלוסין ימנע אם המשאבים יספיקו כדי לתמוך בה. היסטורית, היכולת שלנו לייצר משאבים היא מה שאפשר לנו לגדול, ואין סיבה לחשוב שהיכולת הזאת קרובה למיצוי. אבל מה שבאמת יקבע את קצב הגידול שלנו יהיו התמורות החברתיות שרפואה רג'ובנטיבית וטכנולוגיות אחרות יבשרו, שישפיעו על קצב הילודה. לפי המגמות שאפשר לזהות כבר היום, רמת חיים גבוהה ונעוריי-עד לא צפויים לעודד ילודה.

לא אוכל לממן את זה

אין שום דבר ברפואה רג'ובנטיבית שהופך אותה לאפריורית/אינהרנטית יקרה במיוחד. גם אם עלויות ייצור ופטנטים מגבילים בהתחלה את הזמינות של טיפולים, זה עניין זמני בלבד.

רק בעלי מעמדות גבוהים יהנו מזה

איכות חיים היא לא משחק סכום אפס. כמו כל דבר בעולם, יכול להיות שזמינות של טיפולים לא תהיה שווה בין כולם, אבל אם נתעקש על גישת ה"אם לא כולם נהנים אז שאף אחד לא יהנה" אז… אף אחד לא יהנה. 

רשעים ינצלו את זה

בעלי אינטרסים ינצלו כל דבר, אבל נמשיך לגלות וליצור בכל זאת.

זה פוגעני כלפי זקנים שמתייחסים להזדקנות כאל מחלה

זה טיעון אמיתי ששמעתי מפי אדם מכובד. ההכחשה יכולה להעביר אדם על דעתו. זה כמו להתנגד למלחמה בסרטן מתוך נימוס כלפי החולים.

אבל הפנסיות

ההתחייבויות הפנסיוניות הקיימות יזנחו כפי שצפוי לקרות בין כה וכה, ומוסד הפנסיה, כמו מוסדות ומקצועות רבים בהיסטוריה, יעשה ללא רלוונטי. האם יש מי שמוכן להקריב את חייו למען שימור מוסד הפנסיה?

אנחנו צריכים לדאוג לשימור המין האנושי ולא לשימור עצמי

שימור העצמי של הרבה אנשים ישמר גם את המין האנושי, כלומר לא מדובר במטרות סותרות. באופן אישי אני לא רואה את שימור המין כיעד.

יש לדאוג לרווחת הדורות הבאים

הדורות הבאים ירוויחו מרפואה רג'ובנטיבית בדיוק כפי שאנחנו נרווייח ממנה או יותר. הדאגה לדורות הבאים נובעת בין השאר מהעדרינו הצפוי, מה דבר שיהפוך לבלתי רלוונטי. בכל מקרה, זה לא קצת משוגע לדאוג לאנשים פוטנציאלים על פני אנשים אקטואליים שאנו נמנים עמם? ולהמנע מלפתור בעיות אמיתיות וקשות בגלל שבאופן היפותטי זה עשוי ליצור בעיה לאנשים היפותטיים? תנו לאנשים ההיפותטיים למצוא פתרון היפותטי לאתגר ההיפותטי כשיגיע זמנם ההיפותטי, במקום להתאבד כדי למנוע אסון היפותטי, באופן היפותטי.

יש נושאים דחופים יותר

הזדקנות היא המקור לרוב הסבל בעולם – מחלות, מוות והאבל שנלווה אליו, וחוסר מיצוי החיים מפאת מחסור בזמן. בעיני זה דחוף ביותר.

חלופה זה דבר רצוי

עולם ללא הזדקנות לא יתקבע. הזדקנות ביולוגית היא לא תנאי הכרחי להתעצבות של האופי שלנו או של ההשקפות שלנו, כי אלה מושפעים מנסיון החיים עצמו.